הומור וסטירה שיקפו תהליך הולך ומתעצם של תסכול וייאוש - לקראת המגה-פיצוץ בעולם הערבי 

הכתובת הייתה רשומה על הקיר; ניתן הייה לצפות את הטלטלה שעוברת כיום על העולם הערבי; צחוק בצד? לא במקרה זה

אלה שעקבו אחר המקורות הגלויים במדינות ערב בארבעת העשורים האחרונים יכלו אולי לנבא את הזעזועים שפוקדים כיום את עמי ערב; המקורות שיקפו תהליך הולך ומתעצם של תסכול  וייאוש – לקראת המגה פיצוץ.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------

כמה ציטוטים מקריים מאותם מקורות:"המצוקות והמשברים במדינות ערב נטלו מאזרחיהן את היכולת לחייך.. תופעות של דכדוך, שנאה וכיעור מאפיינות את החברה הערבית... האווירה בה רוויה דיכוי ושתלטנות שמכבידים על חופש הביטוי... הערבים נקראים להציב לעצמם מטרה -לחיות בעידן המודרני ברמה גבוהה ולהימנות עם משפחת העמים שנותנים מעצמם ולא רק מקבלים.. " הדברים המובאים להלן על קצה המזלג הופיעו בכלי-התקשורת הערביים והם היו אמורים להדליק נורה אדומה ולהצביע על "רעידת אדמה" ממשמשת ובאה. הצצה בזירת ההומור והסטירה ככלי-עזר לצפי. מאת חיים ארביב @

                                                              ===

כאשר סיפרתי לידיד על כוונתי לכתוב מאמר על הומור וסטירה בחברה הערבית הוא הרים גבה.  "מה?, יש דבר כזה", שאל בתמיהה. כן ולא, עניתי לו - תלוי את מי שואלים, אבל מעבר לתשובה סתמית זו שיש בה בכל זאת משהו מהאמת -בחינת ההיבט הזה בכלי-התקשורת המקומיים במיוחד במצרים ומעקב אחר מדורי מכתבים למערכת של אזרחים ממורמרים, הצגות תיאטרון, סרטי קולנוע והתבטאויות של אינטלקטואלים בארבעת העשורים האחרונים - יש בהם כדי להוביל לתובנה שהמגה-פיצוץ לו אנו עדים כיום בעולם הערבי היא רק שאלה של זמן. מערכות ההשכלה והחינוך שתוגברו והורחבו בתקופה הזו אך יצקו שמן על מדורת האש החברתית-פוליטית שהחלה לבעור ממילא ואילו הרשתות החברתיות באינטרנט - פיסבוק טוויטר ויו-טיוב היו בחזקת מאיץ בתהליך הולך ומתעצם של סבל ותסכול של בלימת פיות ושל שחיתות שלטונית. סרקזם, אירוניה והומור שחור שימשו במדורה בערבוביה - עד להתפוצצות.

 הוגה-הדעות המצרי הנודע, נג'יב מחפוז', זוכה פרס נובל, (נפטר לפני כ-5 שנים) צייר תמונה עגומה של "מצב האומה הערבית":  "מרבית עמי ערב" התבטא פעם, "חיים בצל דיכוי, זכויות האדם בארצות ערב מעורערות; המאבק בין מסורת נחשלת עתיקת-יומין לבין מאור המדע המודרני טרם הוכרע. קיימת גם בעיה של עוני בחלק ניכר מהמדינות הערביות".  סופר ערבי בשם יחיא חקי כתב: "המצוקות והמשברים במדינות ערב (שלפני ההפיכות - ח.א ) נטלו מאזרחיהן את היכולת לחייך". במאי התיאטרון התוניסאי, מוחמד אדריס, דן ביצירותיו על תופעות של דכדוך, שנאה וכיעור בחברה הערבית, במיוחד בחיי היום יום.. מחזה שלו  בשם "אנשי הלבבות" תאר כיצד אנשים נאבקים בדיכאון באמצעות צחוק.  "יש להיאבק בתופעות הללו כדי ליצור קרבה ושיתוף פעולה בין האנשים", אמר. יו"ר אגודת הקריקטוריסטים הערביים, עלי פרזאת, קבע : "האווירה בחברה הערבית רוויה דיכוי ושתלטנות ואלה מכבידים על אפשרויות הביטוי"; מחזה בשם "בערבית צחה",  פרי יצירתו של במאי בשם לינין אל-רמלי מלקה את האומה הערבית ש"הפכה לאומה נגררת ולחברה משותקת שאינה מסוגלת לממש את זכויותיה המינימאליות ולהגן עליהן". הסופר המצרי הנודע לואיס עווד' שצפה באחד ממחזותיו של במאי מצרי בשם מוחמד צובחי  התוודה: "אחרי שראיתי את המחזה הייתה לי ולחבריי תובנה טובה יותר לגבי הסבל של עמנו".

 ליזום הקמת בנק לצחוק..

 בימי שלטונו הרודני של נאצר, בשלהי שנות ה-70 , נזקק סטיריקן מצרי בשם פואד אל-מוהנדס לסרקזם וכך כתב: "אם הצחוק הוא מצרך יקר-המציאות וגם העתיד אינו מבשר טובות -  מוטב להם לאזרחי המדינה להנציח את עצמם כבר עכשיו  במצלמה כשהם צוחקים, כי בעוד מספר שנים יהיה הצחוק מצרך נדיר בלתי ניתן להשגה.. האדם המאושר לא יהיה זה שיצחק יותר אלא זה שיבכה פחות ". פואד נידב רעיון  ל"יזמים ממולחים" לשקול הקמת... בנק לצחוק או לחלופין מסעדה או בית-קפה שבהם יגישו רק צחוק..'בבקשה, פינג'אן של צחוק ומעט חיוך'. וכל כך למה? "כי החיים בקהיר, על-פי פואד, אינם חיים; כל אחד מתוך 14? מליון תושביה (כיום 18 מליון – ח.א.) חדור דאגות בכמות שמספיקה ל-10 אנשים או יותר. זוהי עיר חונקת, מייגעת ומתישה; בתיה והמקומות הציבוריים שבה זקוקים בדחיפות לחמצן לפני המים והחשמל.."

 בדיחה שהתהלכה באותה תקופה סיפרה על אישה מצריה שנפשה קצה מההתלהבות שבעלה היה מגלה כלפי הנשיא נאצר ומדיניותו; פעם ביקשה ממנו שיבהיר לה אחת ולתמיד מה הם ההישגים שנאצר השיג עבור העם המצרי. הבעל התקשה לענות על שאלת אשתו והחליט לפנות לנשיא כדי לשמוע ממנו תשובה; הוא הגיע לביתו של נאצר וזה כדי להמחיש לו את ההישגים הוביל אותו למרפסת ואמר לו: 'הבט מולך, מה אתה רואה?' אמר האיש: 'אני רואה גני ירק פורחים, ורדים וכבישים סלולים'. אמר נאצר: 'בעוד עשר שנים, בצל האיחוד הסוציאליסטי, (מפלגת השלטון דאז - ח.א) יהיו כאלה פני מצרים כולה'. חזר האיש שבע-רצון לביתו ומשהבחין יום אחד באשתו במרפסת ביקש ממנה שתתאר בפניו מה היא רואה. אמרה האישה: 'אני רואה ילדים יחפים וערומים, בנינים מטים ליפול ורחובות מזוהמים וביוב מוצף וקבצנים בכל פינה'. אמר הבעל ללא היסוס: 'כעבור עשר שנים, בצל האיחוד הסוציאליסטי, יהיו כאלה פני מצרים כולה..'.

 והנה שתי בדיחות נוספות שהצביעו על מצוקת המזון ובעיית חופש הביטוי: שואל אזרח מצרי את ידידו: מה שלומך? "מצוין", משיב הידיד, "שלושה ימים אום-כולתום, שלושה ימים כדורגל ויום אחד בקושי בשר". ?בתקופה שבה פעל משטרו של נאצר לדיכוי האופוזיציה מימין ומשמאל נפוצה בדיחה שסיפרה על כלב שברח ממצרים לסודאן, שם נפגש עם כלב אחר. שואל הכלב הסודאני את חברו המצרי: 'מדוע  ברחת ממצרים שיש בה אוכל ובאת למקום שיש רעב?' משיב הכלב המצרי: 'האו-האו.. באתי לכאן כדי שאוכל לנבוח'.

 ימי הזעם

 סרטי קולנוע רבים חשפו את הממשל במצרים לביקורת נוקבת. כך, למשל, סרט בשם 'ימי הזעם' שגולל את קורותיה של קבוצת חולים בבית-חולים לחולי-נפש - מעין אלגוריה על מצבה החולני של החברה. סרט אחר בכיכובו של  עאדל אימאם, שחקן ובמאי בעל מוניטין בעולם הערבי, תאר שבר ביחסים בין העם לשלטון וחוסר אונים מצד העם מול השלטון על רקע מחסור בצרכי מזון; הסרט נסב על איש שחוטף בני ערובה, מעלה אותם על הגג ותובע מן השלטונות אוכל; לזירה מגיע שר הפנים שפותח במשא ומתן עם החוטף על שחרורם; בינתיים בלוני גז מושלכים מן הקומה העליונה; השר מתעניין מה מבוקשו של החוטף; הלה פונה אל בני הערובה  ושואל אותם לרצונם. "אללה ואכבר. אללה ואכבר", כל דבר שימלא את הבטן", הם קוראים בקול. החוטף פונה לבני הערובה: "מה בדיוק אתם רוצים, הרי אתם אנשים מכובדים, אולי אתם רוצים כופתא קבאב סלטים וטחינה.." מיד אחר כך פונה לשר : "דרישתנו הראשונה היא קבאב הרבה קבאב וקצת סלטים וטחינה וחצילים".

 השר: מה? קבאב?  קבאב זה יקר, תוכלו לקבל רק כופתא". כאן פונה החוטף לבני הערובה ומודיע להם שהממשלה מסרבת לספק להם קבאב, רק כופתה ; קולות מצד בני הערובה: "לא לוותר לא לוותר". החוטף: "אתם העם.. אתם קובעים.. תגידו  כבר מה אתם דורשים.. כוחות הממשלה נערכים למטה כדי לתקוף אותנו". בני הערובה שומרים על שתיקה . כאן פותח החוטף בקריאות: רוצים קבאב, רוצים קבאב, קבאב. ובתוך כך פונה בטלפון לשר: "כבוד השר, אל תשכח שבלוני גז רבים הושלכו והם עלולים לייצר עצמת אש גדולה שתגרום נזקים.. דרישותינו חייבות להתקבל". השר: "מה הדרישות שלכם - בואו נראה אם הן לגיטימיות או לא". החוטף ניצב המום עם הטלפון ביד: דרישותינו? דרישותינו? אה, כן דרישותינו....

חוסר תקווה וייאוש בצבצו בדבריו של הסופר והמחזאי המצרי הנודע יוסף  אידריס: "כדי שמצרים תיחלץ ממצוקותיה", כתב, צריך שיתחולל מהפך במבנה הגיאולוגי שלה. המדבריות צריכות להפך לגני-ירק; בתי-הקפה - למכרות זהב ורקדניות הבטן - למפעלי מכוניות..  קהיר עצמה צריכה להפך למדינה עצמאית משום שבעיותיה כבדות מדי מכדי ששינוי גיאולוגי יוכל להביא לפתרונן".

 היו שביקשו להפוך את ההומור והסטירה למעין סם מרפא למצוקותיה של החברה הערבית; זאת היטיב לבטא הבמאי והשחקן הלבנוני עבד אל-מונעם מדבולי: "אינני מבין מדוע מתייחסים לקומדיה לשם קומדיה כבזבוז זמן.. הרי זה תורם להרפיית המתח של הצופה ולניתוקו מדאגות היום ?כמו צפייה בתחרות כדורגל או בטלוויזיה.".. בדעה דומה מחזיק הקומיקאי המצרי הפופולארי נג'אח אל-מוג'י: "הצחוק הוא מצרך יקר יותר מהבכי" הוא אומר, "העולם הערבי ככלל הפך להיות חומרני וטעון בעיות ולכן האנשים רוצים לברוח  מן הבעיות והצחוק משמש להם אמצעי .. הצחוק מזכך את הנפש, אך מעטים אלה המסוגלים לספקו " 

לעומת זאת, האמן מוחמד צובחי שלל את הרעיון של תיאטרון שמטרתו היחידה היא לנפק צחוק לשמו; הוא בדעה שהתיאטרון נושא מטבעו  שליחות לאומית-חברתית וככזה הוא צריך לתפקד."אינני יודע מה פירוש קומדיה לשמה או צחוק לשמו. זה הרי קורה סתם בין ידידים בבתי-קפה או בשיחות אישיות", הוא מטעים, "יש לחתור למטרה נעלה שהיא סילוק דאגות האזרח. תפקידו של התיאטרון לא רק להעלות על קרשיו טרגדיות אלא גם להשתדל להקל על מצוקות האנשים, לעורר חיוך על שפתותיהם ולהכניס שמחה בלבבות. האם יכולה להיות שליחות חשובה יותר מאשר להצחיק את ההמונים ולשעשעם?! "

 עניין של גיאוגרפיה

הומור וסטירה בעולם הערבי , מסתבר, הם עניין של גיאוגרפיה; הארצות הערביות העשירות כמו סעודיה בחריין  וכווית , עניות מאוד בהומור; לעומתן מצרים הענייה משופעת בהומור גם אם דעות המומחים חלוקות לגבי טיבו;  ככלל, ההומור והסטירה בעולם הערבי תופשים נפח גדול; בארצות ערביות אחדות ניכרת אינפלציה של קומיקאים; בימות הבידור מוצפות להקות קומיות-פולקלוריסטיות; הומור וסטירה ניתן למצוא למכביר גם מעל בימות התיאטרון והבידור הקל; וגם סרטי הקולנוע ומסכי הטלוויזיה גדושים מופעי צחוק. הכרוניקה העיתונאית כוללת פינות לבדיחות ומארחת דרך קבע  קריקטורות; אלה מככבות מעל דפי כל עיתון או שבועון שמכבד את עצמו; בצד השימוש בהם כנשק פוליטי נגד יריבים מבית ומחוץ – הן עסקו  גם בביקורת חברתית-פוליטית כולל ביקורת על מחדלי השלטונות, אלא שהשפע הזה אינו מעיד בהכרח על איכות טובה; קשה או נדיר לזהות יצירות ראויות לשמן.

מעטים מבין הקומיקאים הערביים נחשבים בעיני המבקרים לאמני צחוק ראויים; רובם מוכנים לקחת על עצמם כל תפקיד בכל מחזה ובלבד להפגין נוכחות לבל ישכחו אותם;  סופר ערבי אחר בשם סייד עבד אל-קאדר טוען שבעולם הערבי יש פולקלור וישנם גם מספרי סיפורים שנונים, אך לא הומור; לדבריו, העם המצרי  ניחן אמנם בחוש הומור והוא יודע לצחוק, אך הוא לא  יצר ספרות של הומור"; מחרה-מחזיק אחריו הסופר והעיתונאי הלבנוני איסכנדר  דאע'ר שקובע, כי הספרות הערבית היא ספרות קודרת  ונטולת הומור. "לעתים", הוא אומר, "אני שואל את עצמי מדוע הספרות הערבית רצינית מדי ומלנכולית; מדוע נפקד מקומה של הסטירה גם בעיתונות? האם אין עוד תקומה לסטיריקנים אחרי מארק טווין מארה"ב וג'ורג ברנארד שאו מאנגליה וסאשה גיטרי מצרפת?! ".

גופים  שמייצרים סטירה נועזת, שאינה עושה חשבון לשליט או לממשל - כמו "האמבטיה" "החרצופים" או "החמישייה הקאמרית" בישראל - הם אמנם נדירים אך בירות ערב חוו לא מעט יצירות אלגוריות ש"ירדו" על המשטר בצורה זו אחרת. אחד הסטיריקנים הבולטים בעולם הערבי הוא ח'אלד אל-קשטיני - בעל סגנון ייחודי ושנון  שמיטיב ביצירותיו לחדור לנבכי החברה והפוליטיקה ולגעת בכאב של האדם הפשוט; הוא למד ציור ותיאטרון בלונדון; הסטיריקן, לדעתו, כמוהו כלוחם בשדה הקרב שאינו אמור להתחשב באתיקה או בכללי הנימוס או השפה.  הסיבה לחולשת ההומור בחברה הערבית טמונה, לדבריו, בעובדה  שהערבים  פחות פתוחים להומור בהשוואה לעמי המערב; הוא  מספר על ידיד טוב שלו שניתק את הקשרים איתו רק משום שהתלוצץ על חשבונו; אחר גידף וחרף אותו מעל דפי העיתונות המצרית  וקוראים שונים בארצות ערב האחרות כתבו לו, שאחרי שקראו את דבריו בכתב-העת המצרי הנפוץ 'צבאח אל-ח'יר' הם לקו בנדודי שינה. "ההומור הערבי", אומר אל-קשטיני, "נטול אופק אינטלקטואלי רחב.. ההבדל היסודי בין עמי ערב לבין  עמי המערב בתחום זה נעוץ בכך שבארצות ערב נשענים בסטירה בעיקר על רטוריקה ומשחקי מלים, בעוד שבארצות המערב הדגש הוא על הרעיון" . לדבריו, הדבר השנוא עליו ביותר הוא הזלזול בקהל הקוראים שמוצא את ביטויו במוכנות לספק לו "סחורה באיכות ירודה":

סטיריקן אחר מן השורה הראשונה הוא  דוריד לחאם, יליד סוריה. בעולם הערבי הוא מכונה "צ'רלי צ'פלין של הערבים"; כשנתבקש פעם להגיב על התואר המחמיא שמוענק לו, אמר: "בעיני צ'ארלי צ'אפלין הוא אמן הרבה יותר חשוב ממני". במחזה פרי יצירתו בשם "אחוזת אוקטובר" הוא מתאר דמות של מוכתר כפר לבוש בצורות שונות שמגלמות את מנהיגי ערב; בכך ביקש לחאם לרמוז שכל אחת ממדינות ערב נשלטת למעשה על-ידי מנטאליות מפגרת של איש אחד; לחאם ברח אז ללבנון ושם נעצר ונכלא בגלל מחזה שביים בשם "נאסר לפרסום בלבנון" בו מתח ביקורת בוטה על מנהיגים  ערביים. לאחרונה בעקבות ההתקוממות בסוריה הוא נעצר שוב ולא ברור מה עלה בגורלו.

 מצרים – "מעצמה מובילה"

דווקא במשטרים טוטליטריים הקרקע הייתה בשלה לצמיחתם ולהתפתחותם של  הומוריסטים וסטיריקנים ראויים. מדובר בכאלה שקצה נפשם מן הדיכוי בארצות מולדתם ולאחר שנמלטו משם לארצות חוץ נתנו דרור למחשבותיהם ולתחושותיהם. בלונדון יזם כתב-העת "אל-מג'לה" תערוכה שבה הוצגו יצירות של מיטב הקריקטוריסטים הערביים שעסקו בבעיות מרכזיות המטרידות את החברה הערבית.. בתערוכת קריקטורות שנערכה בפאריס בימי שלטונו של סדאם חוסיין ?הוצגה קריקטורה פרי יצירתו של הקריקטוריסט הסורי עלי פרזאת, המתארת בתים הרוסים, עצים עקורים ופצצות עשן וטילים ועל הרקע הזה מזדקרת דמותו של איש צבא בעל גוף מגושם ושפם ארוך המגיע עד לאוזניו  וחזהו זרוע מדליות . הקריקטורה עוררה את זעמו של שגריר עיראק בפאריז; הוא תבע ממארגי התערוכה לסלק את הקריקטורה ואיים לפרוש; לשגריר לא היה צל של ספק שמדובר ב"ראיס" שלו, סדאם חוסין.

כמו בהרבה תחומים אחרים גם בתחומי ההומור והסטירה -  מצרים היא "?מעצמה מובילה". "העם המצרי אוהב להתבדח ואם הוא לא מוצא מישהו שצוחק עליו אז הוא צוחק על עצמו", התבטא בשעתו נג'יב מחפוז. יודעי דבר מציינים שבדיחות-הדעת והחביבות שהמצרי מקרין  עושות אותו לאדם שפשוט נעים לשהות במחיצתו; הוא  יודע להתבונן בצדדים השליליים שבחייו, מוכן לחשוף את חולשותיו האישיות ולהשלים עימן; סוג זה של הומור מבטא, כמובן, ביטחון עצמי ומידה לא מבוטלת של בגרות; עם זאת אומרים פסיכולוגים שבמציאות הקשה מנשוא ולעתים המייאשת שבה נתונה החברה במצרים לא נותר לאזרחיה אלא לפנות למפלט ההומור; בדרך זו הם מנסים "לעצב" את אותה מציאות למשהו מצחיק וכך לעשותה פחות מאיימת ומפחידה; הם משתמשים בהומור כדי למצוא ניחומים ולהקל את נטל מצוקות היום-יום;  

למצרים הייתה השפעה מכרעת על עיצוב אופיו והפצתו של אחד מענפי ההומור המרכזיים בעולם הערבי - הקריקטורה. "הקריקטורה במצרים מעוגנת בהיסטוריה הקדומה . שלה ומה שסייע להמשכיותה ולהתפתחותה הוא הצורך התמידי של האדם המצרי לתת פורקן לעצמו ולהיחלץ מקשייו",  אומר ??אמן הקריקטורה  זהדי אל-עדווה ?מחלוצי הקריקטוריסטים .במצרים;  לעומת זאת סוריה לבנון ואלג'יריה הושפעו מהאסכולה הצרפתית.

 שני סוגים של כוכבי צחוק

במצרים נחלקים כוכבי הצחוק לשני סוגים: קומיקאים שמיועדים להצחיק את 'עמך', כמו פועלים, בעלי מלאכה וכפריים אנאלפביתים וקומיקאים שמיועדים להצחיק את המשכילים או העשירים החדשים, שציניקנים מכנים אותם מעשני מקטרות, בעלי המרצדס או חסידי הסיגרים והקוויאר. האמן הקומיקאי המצרי מוחמד צובחי תוקף את התיאטרון הקומי; בעיניו הוא מצטייר בצבעים כהים של פריצות, ניבול-פה ורמיזות מין שקופות. "התיאטרון  בכלל ובמיוחד התיאטרון הקומי", הוא  אומר, "צריך להיות רציני והקומיקאי עצמו צריך להיות משכיל ונבון, שהרי בהיותו על הבימה הוא משפיע על תרבות העם ועל הלך-מחשבתו.. הקומדיה צריכה להיות אמינה, לשקף את המציאות ולפנות אל שכלו של האדם וכך לגרות אותו לצחוק. האמן האמיתי אינו צריך לבטא את שפת הרחוב אלא לעצב אותה.. הוא משפיע על האזרח יותר ממורה או פוליטיקאי ואפילו יותר מסופר. אדם עשוי לא לקרוא ספר במשך כל חייו אך צפייה במחזה היא בהישג ידו משום שהדבר אינו כרוך בידיעת קרוא וכתוב. מכאן  שעל האמן ובמיוחד על הקומיקאי מוטלת אחריות כפולה ומכופלת".  צובחי  נאה דורש ונאה מקיים ויעידו על כך יצירותיו הסטיריות הרציניות  "אתה חופשי" ו"המעורער",  שעוסקות בתופעת האפטיה אצל האזרח הערבי וכן  מחזות אחרים הדנים בבעיית האנאלפביתיות בעולם הערבי ובסוגית היחסים בין מצרים לערבים.

מי שנחשב לנציג הג'אנר העממי הקומיקאי המצרי הפופולארי, סייד זנידאן,  גאה להופיע לפני אנשי העשירון התחתון "?משום שהם מהווים רוב קהל המבקרים והמשענת הציבורית האמיתית של האמן". קומיקאי אחר אחמד חאתם מודה: "הקהל שלי מורכב ברובו מאנאלפביתים; אז מה לעשות, הרי מצרים סובלת עדיין משיעור בורים גבוה". האמן הקומיקאי עבד אל-מנעם אל-דבולי שם פס ומעלה הסבר מקורי משלו:  "כשאני עולה על הבמה לא מעניין  אותי מי צוחק באולם - משכיל או אנאלפבית, מרצה באקדמיה או מצחצח נעלים .. יכול להיות שאדם זה או אחר אינו צוחק משום שהוא יושב שלא בנוח על כסאו או אולי תקוע בו מסמר שמפריע לו".  בין השחקנים הקומיים מעטים הם הזוכים לפופולאריות ולהערצה של הצבור; אחד מהם הוא השחקן הנודע עאדל אימאם - דמות נערצת על-ידי ההמונים; בסרטיו הוא מצטייר בעיניהם כגיבור עממי נקי כפיים, אדם מוסרי ואיש משפחה. האמן המצרי צלאח ענאני - עליו נאמר ש"הוא מצייר כמו שהפילוסוף נג'יב מחפוז' כותב - מיטיב להציג ביצירותיו את המציאות החיה במצרים -  הסמטאות, האנשים הנרגילות והעיניים הבוהות.. הוא החזיר לאמנות הציור הקריקטוריסט את זיקתה הממשית למציאות.. הוא חש את דופק החיים במצרים ומבטא אותם."  

 רגישות רבה לבדיחות

 שליטי מצרים גילו רגישות רבה לתופעת ההומור והסטירה; מי שהייה נשיא מצרים ג'מאל עבד אל-נאצר ידע להעריך את האיום  למשטרו  שטמון בבדיחות הפוליטיות שהתהלכו ברחוב המצרי או בסלון וכוונו נגדו; הוא הבין שבדיחות משקפות מצב-רוח לאומי והתעניין  לדעת אצל יועציו מהי הבדיחה האחרונה הנפוצה במצרים; הוא עצמו היה נוקט מדי פעם לשון מבדחת בנאומיו  ?הנלהבים  נגד יריביו במערב. "אם עמדתנו אינה מוצאת חן בעיניהם - שילכו לשתות את  מימי הים האדום ואם אלה לא יספיקו להם שישתו גם את מימי הים התיכון", היה מתריס לקול צהלת ההמונים. עם זאת, נאצר תעב  את הבדיחות הלגלגניות שכוונו נגד תושבי מצרים-עלית, ה"צעידים", הידועים כנחשלים; הוא ראה בהם התגלמות הטוב והחוסן שבישות המצרית. בסוף שנות ה-60 ??הוציא נאצר פקודה האוסרת על אמנים-קומיקאים לצחוק על חשבונם.

אולם מה שהדאיג במיוחד את נאצר היה זרם הבדיחות ששטף את מצרים לאחר תבוסת צבאו במלחמת ששת הימים; הוא תבע אז מעוזריו לספק לו דו"ח יומי על הבדיחות שמתהלכות בציבור או מופצות על-ידי תחנות הרדיו הזרות אודות צבאו; הוא העריך שגל הבדיחות הזה הופק על-ידי שירותי הביון הבריטיים והישראלים.  אחת הבדיחות עשתה צחוק מצמרת הצבא שקרנה ירד פלאים בעקבות התבוסה במלחמת ששת הימים; היא סיפרה על מפקד הצבא מרשל עבד אל-חכים עאמר שנועד לשיחה עם שר ההגנה שמס בדראן.

עאמר: "אתה רואה שם את מנהל הלשכה שלי?" בדראן: "?כן". עאמר: "?הוא טיפש". בדראן: "למה?" כדי להמחיש את דבריו קורא עאמר למנהל לשכתו ואומר לו באוזני בדראן: "לך לבית שלי ותראה אם אני נמצא שם". הקצין יוצא בחופזה וכעבור זמן הוא חוזר ואומר לעאמר: "מצטער, אדוני, אתה לא נמצא בבית". הוא מצדיע ופונה לדרכו. עכשיו אומר עאמר לבדראן: "אמרתי לך שהוא טיפש, הרי הוא יכול היה לחסוך זמן ולשאול עלי בטלפון".  בדיחה אחרת סיפרה על יועץ סובייטי שערך סיור ביקורת אצל קבוצת חיילים מצריים שהתאמנו בהפעלת טנק סובייטי. היועץ פונה למדריך הרוסי ושואל: "כמה זמן חלף מאז הם החלו להתאמן בהפעלת הטנק - "??שלושה חודשים", הוא משיב.  "האם הם התקדמו באמונים?" המדריך: "בוודאי, ??התקדמות ניכרת, אדוני המפקד, כולם  יודעים כבר שזהו טנק מתוצרת סובייטית".

 לתהות על רחשי הלב

יורשו של נאצר אנואר סאדאת המנוח נתפש כדמות חיוורת עד למלחמת יום הכיפורים על רקע הצהרות חוזרות ונשנות שנהג להשמיע מדי שנה בדבר "שנת הכרעה" ללא הכרעה מול ישראל; קובץ בדיחות שהופץ ברחוב המצרי חולל רוגז רב בצמרת; הבדיחות שחלחלו גם בחזית לגלגו על סאדאת וגינו את הנוכחות הסובייטית ואת התנהגותם המתנשאת של המדריכים הסובייטיים כלפי חיילי הצבא. הקובץ הזה עורר את חמתו של סגן ראש הממשלה ושר ההסברה דאז, ד"ר עבד אל-קאדר חאתם; הוא הזדרז לכנס מסיבת עיתונאים בה הציג את קובץ הבדיחות כחלק מלוחמה פסיכולוגית שמנוהלת על-ידי ישראל. תגובתו העצבנית של הממשל המצרי המחישה את החשיבות שהוא מייחס להשפעתה של הבדיחה על המוראל הלאומי במצרים ועל מעמדו.

משטרו של סאדאת שימש מטרה ללעג גם מעל בימות התיאטרון כמו במחזה הקומי 'המתפרעים' ; מחזה אחר 'מדרכה' שלח חציו המורעלים לעבר מפלגת השלטון במצרים. מחזות אלה הוצגו על בימות התיאטרון במשך שנים. בעיתונות המצרית גונתה רעייתו ג'יהאן על מה שתואר כהתערבות גסה מצדה בענייני השלטון וקשריה הישירים עם השרים: אחת הבדיחות מספרת: "גברת ג'יהאן חיפשה מורה לאנגלית שיסייע לבנותיה לשפר את ידיעת השפה; כשנודע לה שאלמוני נחשב למורה הטוב ביותר - התקשרה לשר הפנים וביקשה שיזמן אותו מייד. השר עצר את המורה והורה לענות אותו. אחר-כך התקשר לג'יהאן והודיע לה: "זה בסדר, גברת, הוא הודה". שאלה ג'יהאן: "במה הוא הודה?" השר: "הוא הודה שהוא חבר בתא טרוריסט". רק לאחר ה"ניצחון" במלחמת יום הכיפורים שינו המצרים את טעמם כלפי נשיאם והוא הפך להיות בעיניהם גיבור;  מפריחי הבדיחות וציירי הקריקטורות נאלצו עתה ליישר קו וחזרו לטפל ב"שלטון החושך של נאצר", לא מעט בעידודו של סאדאת..  

כמו קודמיו גם מובארק גילה עניין בתופעת הבדיחות כאפיק נוסף לתהייה על רחשי הלב והציפיות בקרב הצבור הרחב. כאשר התרבו הבדיחות שעשו צחוק משר הפנים שלו, גנרל זכי בדר,  בראשית שנות ה-80, ????הוא החליט להדיחו מתפקידו ולהציב במקומו אישיות מקובלת  יותר. מובארק עצמו לא אהב להתבדח ורק לעתים רחוקות הייה מתבל את נאומיו בנימה מבדרת; כשיצא בפרלמנט בקריאה לתושבי ארצו להגביל את הילודה נשאל על-ידי אחד מצירי הבית כיצד עושים זאת, ותשובתו  הייתה: "שיפסיקו להתהולל".

 כשלים חברתיים

בסוריה ועיראק היה עיקר ההומור והסטירה מכוון כלפי בעיות של בירוקרטיה וכשלים חברתיים והמשטרים הרשו זאת מתוך רצון לשחרר לחצים בקרב הצבור; הקריקטוריסטים הרבו להקדיש את מכחולם לפיאור מעמדו של השליט ולניגוח יריביו האמיתיים או המדומים, אבל עיקר ההומור והסטירה בארצות אלה ביטא ארס ושנאה כלפי "הישות הציונית"; בסוריה נערכו הצגות שבהן בוצעו חיקויים נלעגים של מנהיגים ואישי צבור ישראליים, כמו אריאל שרון, שאול מופז, שמעון פרס ובנימין בן אליעזר; בעיראק, להקת תיאטרון בשם "אני כותב בשם אללה" הופיעה בפני הנשיא העיראקי בבונקר שבו שהה והציגה בפניו  מחזה בין שתי מערבות כאשר באחת מופיעה "ישראל כגוליית שמובס על-ידי דוד הפלשתיני" ואילו בשנייה מוצגים "ניצחונותיו של סדאם על כל יריביו - הישראלים, שברחו מתל-אביב מחמת הטילים, האיראנים והאמריקאנים".

בלבנון המלחמות החוזרות ונשנות מאז 1975 ?הטביעו את חותמן על היבטים רבים של החיים בארץ הארזים ובכלל זה גם על היכולת של האנשים לחוות בידור ; בקרב הצבור שררה תחושה של ייאוש. צבור הצופים שבאו לתיאטרונים כדי להפיג מעט מחרדותיהם התקשו לצחוק; רבים מן האמנים נאלצו להגר לארצות חוץ; רק מספר מועט של תיאטרונים בחרו להישאר בלבנון  "כדי להרים את המוראל של בני העם הלבנוני הפצוע והעצוב שכל פורענויות העולם ניחתו על ראשו". (בשוך המלחמות חזרו אזרחי המדינה הנותרים למסלול חיים רגיל פחות או יותר); גם בירדן ההומור והסטירה היו בעירבון מוגבל מאוד; לא נגעו במלך ובחצרו - גם לא עיתוני ה"אופוזיציה". עם זאת לא חסכו כלי-התקשורת המקומיים את ביקורתם בעניינים שהעיקו על ההמונים, כמו בעיות השירותים הציבוריים ויוקר המחיה וכן דרך הטיפול בבעיות אלה מצד מנגנוני הממשל.

בשלב מסוים הוקם בירדן תיאטרון סטירי בניצוחו של צמד השחקנים נביל  והשאם שהעזו לחקות את המלך המנוח חוסין ואף הוזמנו להופיע בפניו בהזדמנויות שונות; אחת ההצגות שלהם "שלום-שלום ואין שלום" שמה ללעג את מצב הנורמליזציה בין ישראל לערבים; נביל שנהג לחקות את רבין ז"ל ואת פרס אף הופיע בישראל בסדרת חיקויים לצד טוביה צפיר והשתתף בסרט תיעודי "מסע אברהם" לצד השחקן אלכס אנסקי; אלא שירח דבש זה לא נמשך הרבה זמן; מתיחות מדינית באזור דיכאה ניצן זה של שיתוף פעולה ישראלי– ירדני בתחום הבידור בעודו באיבו. נביל הותקף בתקשורת הירדנית ומחשש לחייו נמלט ללונדון.

 הצנזורה שלטה בכיפה

הצנזורה ברוב ארצות ערב שלפני התהפוכות שלטה בכיפה אך מפעיליה ידעו גם לאפשר לציבור לשחרר קיטור; שליחיה הפגינו נוכחות מרתיעה לא רק במערכות העיתונים, אלא גם במנגנוני התרבות והאמנות; יצירות פוליטיות ביקורתיות נפסלו על הסף; ראשי הממשל הגיבו בשיחות פרטיות בכעס ובעצבנות על דברי סטירה ששולחו לעברם: הם הבינו שסטירה פוליטית שנונה עלולה לזעזע את אשיות שלטונם ולשים אותם לקלס בעיני דעת-הקהל המקומית; פניותיהם של סופרים מקומיים למנהיגי ערב לאפשר ביקורת חופשית, כי "בדרך זו ניתן לקדם את החברה" נפלו על אוזניים ערלות, אך היו מדינות שבהן ההתערבות של השלטונות בנעשה בתחום ההומור והסטירה הייתה מינימאלית; די להעיף מבט על היצירות שעלו על קרשי הבמה או מסכי הקולנוע בארבעת העשורים האחרונים במצרים..

אפילו בלבנון שנהנתה מחופש ביטוי יחסי בהשוואה לשאר מדינות ערב - הצנזורה הפגינה פעילות-יתר; חלק ניכר בעבודתה היא מקדישה למניעת פגיעה באישי צבור ובמנהיגים ערביים; התיאטרון במיוחד הפוליטי נתון תחת פיקוח חמור של מחלקת הצנזורה על דברי דפוס שליד אגף הביטחון הכללי; בלבנון נחקק בהשראת סוריה חוק לפיו אסור ללגלג על מנהיגי ערב;  ווסים טבלה, שחקן התיאטרון הפוליטי הלבנוני "אל-קוואלין" מסביר שמטרת החוק היא למנוע פגיעה בבני אדם אפילו הם יריבים ולא בכבודם של הפוליטיקאים או באישים שעברו מן העולם.

 משהו על השורשים

 עיון במקורות היסטוריים מלמד משהו על השורשים של ההומור והסטירה הערבית; עם הופעת האסלאם בלטו שני זרמים בגישתם אל סוגיית ההומור: זרם אחד ששלל את ההומור בטענה שעם היווצרותה של ציביליזציה חדשה יש להינזר מכל אותן "רעות חולות" של האומות האחרות; לטעמם ,בהומור שקר והגזמה בעוד שהאדם צריך להיות רציני בעבודת הבורא. הומור גורם גם לפיזור דעתו של האדם ומטה אותו מן הדרך הישר;  חסידי מגמה זו הרחיקו לכת עד כדי כך שכינו את ההומור כמעשה שטן.

כנגד זרם זה התייצבה קבוצה שהגנה על ערך ההומור וטענה שהצחוק מועיל לבני האדם. אנשי האסכולה הזו קבעו שקשה לו לאדם להתמיד בלימוד או בתפילה משום שכוח הריכוז  נשחק ולכן  יש לערב קצת בידור גם בעניינים רציניים שמעיקים על האדם. "עולם נברא בצלם הרצינות, אך גם בקורטוב של צחוק". טענו. בסופו של דבר מצאו שתי ה"אסכולות" פשרה, לפיה מותר להתבדח, אבל ב"גבולות האמת" וכדי לתת לכך ביסוס מוסרי-משפטי ייחסו לנביא מוחמד אמירות ברוח זו של "?צחוק בגבולות האמת". 

מאוחר יותר, בימי-הביניים, יצאו לאור ספרים רבים בהם הערימו מחבריהם על אותה פשרה; מתוך רצון לתת לגיטימציה לספריהם צוין בראש כל ספר הכלל הנקוט בידי הנביא וחסידיו, אך בפרקים אחרים הוחדרו בדיחות עממיות, שקריות ואף גסות. בקבצי ההומור הללו ניתן ביטוי למגוון רחב של נושאים וגורמים שונים בחברה הערבית-אסלאמית שימשו מטרה לאנקדוטות ולהלצות אודות טיפשים ופקחים, נשים ופילגשים, מלכים וח'ליפים, שופטים, סופרים ומשוררים; מאוחר יותר הופיעו קבצים אלה בגלגולים שונים, תחילה בכתב-יד ומאוחר יותר בדפוס; מי שמעיין בהם יכול ללמוד לא מעט על טיבה של שכבת המשכילים באותה עת, אך גם על האווירה המיוחדת שאפיינה את הרחוב הערבי ובמיוחד את השווקים.

 כמעיין המתגבר

 מקורות ההשראה להומור ולסטירה בעולם הערבי בעידן המודרני הם כמעיין המתגבר. "ארצות ערב", אומרים הומוריסטים ערביים, "גדושות תופעות מגוחכות המשמשות מקור השראה;  לצד שיחות עם אנשים, זיכרונות אישיים, עיתונות ורדיו - הדמויות המתהלכות ברחוב ובאתרים הציבוריים מספקות חומר-גלם אדיר להומור ולסטירה... כל דבר וכל אדם על גדות הנילוס, למשל, צפוי לשמש נושא לבדיחה ויהיה מכובד ובמעמד כאשר יהיה"; הקריקטוריסט הלבנוני ח'ירי שריף: "אינני זקוק לתכנון מראש או לחשיבה מוקדמת כדי לייצר קריקטורה, הכול בעולמנו הערבי חשוף לצחוק ולדמע - עד כדי כך שאתה נאלץ לעתים לעצום את עיניך או לאטום את אוזניך כדי שלא תתפוצץ מרוב צחוק או בכי ותהפוך את עצמך נושא לקריקטורה בעיני אחרים".

לסיום, הומור וסטירה, מסתבר, נועדו לא רק לבדר אלא גם לשקף מציאות מרה ולהתריס; בדיחות וקומדיות וסרקזם נועדו לא רק להצחיק; לפעמים הם ניצנים שמבשרים את בוא "אביב העמים הערביים"; השאלה שמתבקשת כיום היא האם המהפכנים החדשים בארצות ערב שנוטלים או מתיימרים ליטול לידיהם את ההגה ישכילו לנווט את ארצותיהם אל עולם טוב יותר, להיות חלק אינטגראלי במשפחת העמים ????הנאורים? שאלה גדולה שהתשובה עליה היא מן הסתם עניין של זמן.

 ================================================================

 עיתונאי, לשעבר כתב ועורך בשבועון צה"ל "במחנה" ובשרות באמ"ן בשנים 1955-1996